שעות ספורות טרם פטירתו, גילה מורנו רבי נתן צוואתו לתלמידיו: "אחר כך אמר פתאום להעולם: שלוש צרות היו בטבת. מהו הצרות? ולא זכרו. והוא אמר בעצמו: בו מת עזרא הסופר, ונכתבה תורה יוונית, ונבקעה העיר...
ואמר בזה הלשון: נו... כשעזרא הסופר הולך לו, וטרף-פסול [ספרי מינות ואפיקורסות] מתגברים, כמו שיש היום לאלפים ולרבבות טרף-פסול… אך אני מקוה שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון לכל.
ובכן, מצוה אני עליכם שעיקר עסקיכם יהיה להדפיס את הספרים, שיתקיימו "יפוצו מעיינותיך חוצה" (משלי ה, טז), ותהיו חזקים בממון, ברצון ובטרחא".
בעניין חשיבות קירוב רחוקים והפצת דעת רבינו, אומר הזוהר הקדוש (ח"ב קכח-קכט): "מי שעוסק בקירוב רחוקים ואוחז ביד הרשע ומשתדל בו שיעזוב דרכו הרעה, זוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעולם הזה ובעולם הבא, וכל מלאכי הדין אינם יכולים לשלוט עליו בזה העולם. ובעולם הבא - נכנס ב- י"ב שערים, ואין מי שימחה בידו, ונכנס לשבעים עולמות גנוזים, שאין מי שיכנס לשם - שום אדם אחר, חוץ ממי שמזכה הרשעים; ולו ידעו בני האדם כמה תועלת וזכות זוכים בשביל הרשעים, כשמזכים אותם, היו רודפים אחריהם כמי שרודף אחר החיים".
אחד מן הראשונים כמלאכים - רבינו בחיי, מחבר הספר 'חובות הלבבות', כותב דברים נוקבים מאוד: "וראוי לך, אחי, לדעת, כי זכויות המאמין, אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלוקים יתברך, ואילו היה קרוב לנביאים במידותיהם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו, אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותיהם בכל הימים ובכל הזמנים... וכן אחי, מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד - תהיה זכותו מעטה, ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות - תיכפל זכותו כפי זכויות כל מי שיתקן לאלוקים!".
ומספר רבי נתן אודות רבינו (חיי מוהר"ן, עבודת השם תקמג): "כַּמָּה פְּעָמִים הָיָה מְדַבֵּר הַרְבֵּה עִמָּנוּ, וְהִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאד לְקָרֵב נְפָשׁוֹת לְהַשֵּם יִתְבָּרַךְ - לְהִשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר הַרְבֵּה עִם בְּנֵי אָדָם כְּדֵי לְעוֹרְרָם וְלַהֲשִׁיבָם לְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּרְצוֹנוֹ הָיָה אֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִם בְּנֵי הָעוֹלָם שִׂיחוֹת חֻלִּין בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם - אוּלַי יִצְמַח וְיִתְגַּלְגֵּל מִזֶּה דִּבּוּרִים שֶׁיְּעוֹרְרוּ אוֹתָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ; וַאֲפִלּוּ אִם לא יִפְעַל כִּי-אִם תְּנוּעָה בְּעָלְמָא, שֶׁיִּכְנס בָּהֶם אֵיזֶה הִרְהוּר תְּשׁוּבָה אוֹ הִתְעוֹרְרוּת לְפִי שָׁעָה - גַּם-כֵּן טוֹב מְאד. מִכָּל-שֶׁכֵּן שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים, כְּשֶׁיְּדַבֵּר עִמָּהֶם וְיַחֲזר וִידַבֵּר, אוּלַי יִזְכֶּה לְעוֹרְרָם בֶּאֱמֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְקָרְבָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר אֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה, כַּמּוּבָא בְּכָל הַסְּפָרִים, בִּפְרָט בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: זַכָּאָה מָאן דְּאָחֵד בִּידָא דְחַיָּבָא וְכוּ', וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּבַּח בֵּהּ בְּכָל עָלְמִין [אשרי מי שאוחז ביד הרשע – להחזירו בתשובה… והקדוש ברוך הוא מתפאר בו בכל העולמות].
וְהוּא, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הֶאֱרִיךְ לְדַבֵּר עִמָּנוּ כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים מִזֶּה, וְזֵרַז אוֹתָנוּ לָזֶה מְאד בְּכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת; וְכַמָּה פְּעָמִים הָיָה מְבַזֶּה אוֹתָנוּ בְּבִזְיוֹנוֹת עַל שֶׁאָנוּ מִתְעַצְּלִים בָּזֶה, וּפַעַם אַחַת קָרָא אוֹתָנוּ 'עֵצִים יְבֵשִׁים', עַל שֶׁאֵין אָנוּ מוֹלִידִים נְפָשׁוֹת שֶׁיִּתְקָרְבוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יָדֵינוּ.
וּפַעַם אַחַת, בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, עָמַדְנוּ לְפָנָיו עִם כַּמָּה אֲנָשִׁים מֵהַחֲשׁוּבִים שֶׁלּוֹ, וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ מְאד, כַּמָּה שָׁעוֹת, עַל עִנְיָן זֶה, וְסִפֵּר אָז הַרְבֵּה מֵעִנְיָן זֶה; וְגַם הָיָה רְצוֹנוֹ שֶׁיִּסְעוּ נְסִיעוֹת בִּשְׁבִיל זֶה - כְּדֵי לְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם. וְאָז, כְּשֶׁדִּבֵּר מִזֶּה - לְהִשְׁתַּדֵּל לְקָרֵב נְפָשׁוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, אָז הָיָה מִתְלוֹצֵץ מֵאֵלּוּ הַמִּשְׁתַּדְּלִים לְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַק הַפְּחוּתִים בַּמַּעֲלָה מְאד כְּגוֹן עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים וְעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אֲנָשִׁים הַשְּׁפָלִים בַּמַּעֲלָה. כִּי הָעִקָּר הוּא לְהִשְׁתַּדֵּל לְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּנֵי הָאָדָם הַגְּדוֹלִים בַּמַּעֲלָה, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה חֲשִׁיבוּת. כִּי בְּנֵי-אָדָם כָּאֵלּוּ קָשֶׁה לְקָרְבָם מְאד, וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְקָרְבָם אַשְׁרֵי לוֹ. כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאד כְּשֶׁמְּקָרֵב נְפָשׁוֹת גְּדוֹלוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָז אֵלּוּ הַקְּטַנִּים וְהַשְּׁפָלִים בַּמַּעֲלָה נוֹפְלִים וְנִטְפָּלִים מִמֵּילָא אֵלָיו וּמִתְקָרְבִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי מִתְבַּטְּלִים לְגַבֵּי הַגָּדוֹל מֵהֶם שֶׁנִּתְקָרֵב לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
בדברי רבי נתן עצמו
ליקוטי הלכות, יורה דעה, תערובות ה: זה העסק יקר וחשוב מאד מאד אצל השם יתברך, יותר מכל העבודות שבעולם, כי זה עיקר גדולתו וכבודו של השם יתברך: כשהרחוקים ביותר נתקרבים אליו, כ"ש שם בהתורה הנ"ל, מאמר הזוהר הקדוש: כד אתי יתרו - כדין אתייקר ואתעלי שמא דקוב"ה עילא ותתא [כאשר בא יתרו, אז התכבד והתעלה שמו של הקדוש ברוך למעלה ולמטה], וכ"ש בזוה"ק עוד בכמה מקומות: זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא".
ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת המזון ומים אחרונים, ד: "עִקַּר הַהִתְפָּאֲרוּת וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל ה' יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי חִדּוּשִׁים דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁעוֹלֶה הִתְפָּאֲרוּת חָדָשׁ לְמַעְלָה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁמִּתְקָרֵב הָרָחוֹק לַה' יִתְבָּרַךְ; וְכַמְבאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל - שֶׁעִקַּר הַהִתְפָּאֲרוּת הוּא כְּשֶׁאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ, וְנִתְוַסֵּף עוֹד אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁרוֹצֶה לְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ - אֲזַי הוּא עִקַּר הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל ה' יִתְבָּרַךְ. וְכֵן מוּבָן וּמְבאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת - שֶׁכָּל הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עוֹלֶה כְּלָל כְּנֶגֶד הַהִתְפָּאֲרוּת הֶחָדָשׁ שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה כְּשֶׁמִּתְקָרֵב אֶחָד מֵחָדָשׁ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְרוֹצֶה לְעָבְדוֹ, בִּבְחִינַת כַּד אָתֵי יִתְרוֹ וְכוּ' כְּדֵין אִסְתַּלֵּק וְאִתְיַקֵּר שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵלָּא וְתַתָּא - שֶׁעִקַּר גְּדֻלָּתוֹ וְהִתְפָּאֲרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא כְּשֶׁמִּתְקָרְבִים הָרְחוֹקִים לַה' יִתְבָּרַךְ; כִּי הַהִתְפָּאֲרוּת הוּא בְּחִינַת לְבוּשִׁים, בְּחִינַת ה' מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְכוּ', כִּי רַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵי 'מְכַבְּדוּתָא'; וְעִקַּר חֲשִׁיבוּת הַלְּבוּשִׁים הוּא כְּשֶׁזּוֹכִין לַעֲשׂוֹת בְּחִינַת לְבוּשִׁין חֲדָשִׁים לַה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה עִקַּר כְּבוֹדוֹ וְהִתְפָּאֲרוּתוֹ, כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ מִתְפָּאֵר בִּלְבוּשֵׁי מַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִכְּבָר, אֲפִלּוּ אִם הֵם יְקָרִים מְאד, כְּמוֹ שֶׁמִּתְפָּאֵר בִּלְבוּשׁ חָדָשׁ וְגָוֶן חָדָשׁ שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה עַל יְדֵי שֶׁנִּתְקָרֵב הָרָחוֹק לַה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה עִקַּר שַׁעֲשׁוּעָיו וְהִתְפָּאֲרוּתוֹ וּכְבוֹדוֹ וְגָדְלוֹ, כִּי תַּעֲנוּג תְּמִידִי - אֵינוֹ תַּעֲנוּג. וְעַל כֵּן, עִקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו וְהִתְפָּאֲרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי חִדּוּשִׁים דַּיְקָא".
ליקוטי הלכות, אבן העזר, אישות ד, לא: "וזה שכתב רבינו ז"ל שלקרב נפשות להשם יתברך הוא תקון גדול מאד לפגם הברית, כי כשמקרב רחוקים להשם יתברך - זהו בחינת שרודף אחר היגון ואנחה ומכניסו בעל כרחו לתוך השמחה, כי זהו ממש בחינת מה שרודף ומשתדל לקרב רחוקים, שרודף אחר אנשים הרחוקים מהשם יתברך המונחים בחושך בתוך בחינת יגון ואנחה, שהם בחינת כל התאוות והעבירות רחמנא ליצלן כנ"ל, והוא רודף אחריהם ומהפכם אל הקדושה ומקרבם להשם יתברך, ואז מהפך היגון ואנחה לשמחה. כי מתחילה כשזה היה רחוק מהשם יתברך, נאמר ויתעצב אל לבו בחינת שכינה מה אומרת קלני מראשי, ולהיפך כשמחזירין אותו בתשובה ומקרבין אותו להשם יתברך, אזי נגדלת השמחה מאד אצלו יתברך בחינת ישמח ה' במעשיו, כי נתוסף שמחה וחדוה גדולה רבה ועצומה בכל העולמות כשבא הרחוק מהשם יתברך ורוצה לקרב עצמו אליו יתברך, וכמבואר בזהר מגודל הפלגת השמחה והשעשועים שנעשין למעלה על ידי זה האיש דרדיף בתר חייבא לאתבא לי' בתיובתא [-שרודף אחר החייבים להשיבם בתשובה], כי אין שמחה לפני השם יתברך כמו זאת השמחה כשחוזרים אליו הרחוקים ממנו, שזהו עיקר גדולתו ושעשועיו כמובא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים. כי השם יתברך מלא רחמים וחפץ להטיב ורוצה בתשובת רשעים, ואינו חפץ במיתתם כמו שכתוב: כי חפץ חסד הוא, והוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועל כן יקר בעיניו מאד מאד מי שמביא מתנה יקרה כזאת, שהם בניו היקרים שנתרחקו ממנו בעוונותיהם, ואין ערוך לשמחה זו כשזוכין להחזירם ולקרבם אל הקדושה, ועל כן על ידי גודל שמחה שגורם על ידי קרבת הרחוקים, שהוא בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה - על ידי זה זוכה לתקן בשלימות גדול בחינת פגם הברית, שעיקר הפגם הוא מה שפגם בשמחה ונתן אחיזה ויניקה לבחינת יגון ואנחה ח"ו כנ"ל, כי עכשיו - על ידי קרבת הרחוקים - נתהפך היגון ואנחה לשמחה גדולה כנ"ל".
ליקוטי הלכות, אבן העזר, פריה ורביה ואישות, א, ט: "ועל ידי זה נעשין ריבוי ספרים, בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ, ועל ידי זה נתתקן ונמתק בחינת קץ כל בשר בא לפני שזה נאמר על פגם עון דור המבול שחטאו בזה כנ"ל. ועל כן נמתק על ידי בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ, כי ריבוי הספרים שנעשין מחידושין דאורייתא, מהם נעשין בחינות גופין לאלו הנשמות של הטפות שהולכים ערומים, כמובא במקום אחר שחידושין דאורייתא נעשין מהם בחינת גופין להם כדמשמע במאמר ויהי מקץ (ליקו"מ ח"א, נד)".
ליקוטי הלכות, יורה דעה, גרים ג: "ובפרט כי כל אדם צריך ומוכרח לעסוק לקרב גם אחרים להש"י, ולעשות בעלי תשובה וגרים, כי לכך נוצרת, כי זה עיקר יישוב העולם כי לא תוהו בראה – לשבת יצרה (ישעיה מה), שיהיה העולם מיושב מבני אדם דהיינו בני דעה העוסקים בעבודת ה' כי מי שאינו עוסק בעבודת ה' הוא רק חיה בדמות אדם וכמובא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים וכמו שהזהירו ז"ל כמה פעמים וכמו שהזהירו רז"ל על זה מאד וכמובא בזוה"ק זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, והפליג שם מאד מאד בעוצם שכרו שהש"י מתפאר עמו בכל העולמות. ע"ש. וזה בחי' הערבות - שכל ישראל ערבים זה בזה. כי כ"א מישראל מחויב לדבר עם חבירו ביראת שמים בכל יום ויום וכמו שאנו מבקשין בכמה תפילות שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים וכו' ועיקר בקשתינו הוא שנזכה ללמד אחרים דרכים ועצות בעבודת הש"י, וזהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים - שיהי' הלימוד רק לשמור ולעשות ולקיים, כי לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".
ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות שליחות והרשאה הלכה ד: "כל הנפשות שמתקרבין צריכין לעסוק כל אחד ואחד לקרב עוד נפשות להשי"ת, כל אחד לפי בחינתו, שלא יהיו עצים יבשים ח"ו, כמובן בדברי אדמו"ר ז"ל כמה פעמים. כי זה סימן שנתקרב באמת - כשנתקרבין בו עוד נפשות. כי יש אילן וענפים, וענפים לענפים וכו'. והצדיק הוא גופא דאילנא והנפשות שמתקרבין הם בחינת ענפים, וצריך שיצאו מהם עוד ענפים וכו' עד שיצמחו עוד עמהם כמה וכמה אילנות עד שתתמלא פני תבל תנובה כמו שכתוב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה ויברכם וירבו מאד וכו' ".
ליקוטי הלכות, יורה דעה, תערובות ה: "ועל כן באמת ענין זה לקרב נפשות להש"י הוא דבר קשה וכבד מאד. אך אף על פי כן בהכרח לעסוק בזה. כי הוא חיוב על כל אחד מישראל לעסוק בזה, כמו שמובא בהתורה 'כי מרחמם ינהגם' וכו' - שכל אדם מחויב לעסוק בזה. כי זהו בחינת ישוב העולם שיהיה העולם מיושב מבני אדם שהם בני דעה אמיתית לדעת את ה' ולהוציאם מעונות וכו' ".
ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, לה-לח: "וזה מעלת המסייע בצדקתו להדפיס חידושי תורה הגונים על יסודות הצדיקים האמיתיים, כי על ידי זה זוכה ביותר ויותר לתיקון הנעשה על ידי הצדקה… גם על ידי ריבוי הספרים הקדושים שמחדשים בתורה - על ידי זה מבטלין הספקות שרוצה בחינת מצח הנחש להטיל ברצון, כי בכל דור ודור נחלש הדעת, עד שאין יודעין הפירוש בספרי אמת… וכל מה שמבארים הספקות ביותר, מבטלים הספקות שמטיל מצח הנחש ברצון, בבחינת המתקת הדין בשורשו … ועל כן, כשנותנין צדקה בשביל ריבוי ספרים קדושים - בזה מבטלין ביותר מצח הנחש בתכלית הביטול… ונעשה תיקון הצדקה בשלמות נפלא, כי עוקרים מצח הנחש לגמרי, שלא יוכל עוד להטיל ספקות כלל… והעיקר הוא הספרים הקדושים המביאים לידי מעשה - לידי קיום התורה, שלזה צריכין ספרים רבים מאד עד אין קץ… ועל כן, הצדקה שנותנין בשביל ספרים אלו – יקר מכל, כי זה עיקר תיקון הצדקה… ובוודאי אין קץ לשכרו, וצדקתו עומדת לעד, כי בכל פעם, בכל הדורות הבאים, מזכה את ישראל, שתתקיים התורה על ידו".
